מאמר נוסףףףףף

דעה קמייתא קשה קושית תוס’ כאן ד”ה למאן דגני, ותירוצם הוא דחוק דצריך לאוקמא דמיירי דוקא במי שישן בלא בגדים או שהבהכנ”ס רחוק ממנו מאד שיהיה צריך הכנה כ”כ [היינו מן עלות השחר עד שיכיר בין תכלת לכרתי]. והיינו משום דס”ל דשעות היום חשבינן מעמוד השחר וע”כ גם המשמורת מסיימים נמי בעמוד השחר, [כונתו כיון שהקשה בגמ’ אי ס”ל שלש משמורת הוה לילה לימא ארבע שעות ואי ארבע משמורת לימא שלש שעות, מוכח מזה דשיעור השעות ושיעור אשמורות נחשב על זמן אחד, ואם השעות מן צאת הכוכבים עד עמוד השחר גם המשמורות כן המה]. ואמר בגמ’ ליקום וליקרי משמע שבסוף המשמורה שהוא עמוד השחר כבר הגיע זמן ק”ש. ועל זה מקשי התוס’ שפיר והא ר”א סבר כדי שיכיר בין תכלת לכרתי, ותירצו בדוחק כנ”ל.

אבל לפי פי’ הרמב”ם דסבר דשעות היום מתחיל מהנץ החמה [וע”כ גם שעות הלילה מסיימין עד הנץ החמה], וע”כ המשמורות של הלילה מסיימין נמי עד הנץ החמה [והסימן הוה קרוב לסופו] ונץ החמה הוה שפיר זמן ק”ש לכל הדיעות.

[א”ה. ונראה לכאורה שלפי’ הגר”א ז”ל צ”ל שהסימן אינו על רגע אחרונה של המשמר, רק על קרוב לסוף האשמורה והסימן מודיע שסוף האשמורה הוא קרוב לבוא, וגם שיעור שהתינוק יונק משדי אמו יש לו איזה משך, וכשימהר אז לקום ולקרוא ק”ש וכלשון הגמ’ ליקום ולקרי עדיין לא יהיה עובר זמן ק”ש גם לר”א[1]. ונראה עוד מה שכתב כיון שאשה מספרת עם בעלה ליקום כו’ היינו שהבעל כבר קם וקרא ק”ש ורק קרוב לסוף המשמר גם האשה נעורה ואז היא מספרת עם בעלה שהם בחדר אחד והשוכב בחדר השני שומע שהם מספרים זה עם זה בעניני צורך הבית, הנצרך לדבר בעת הקימה. ופי’ זה נכון לכאורה, ועפירש”י בד”ה ואשה [שכתב: ואשה מספרת עם בעלה – כבר הגיע קרוב ליום, ובני אדם מתעוררים משינתן, והשוכבים יחד מספרים זה עם זה], ולפירש”י נראה שמפרש כפי’ התוס’, שאל”כ יקשה הא הבעל צריך ג”כ לקרוא ק”ש כיון שקרוב לסוף זמנו.

ועי’ באריכות בענין זה אם נחשב השעות מנץ החמה או מעמוד השחר בביאור הגר”א ז”ל סי’ תנ”ט סק”ה ובלבוש סי’ רל”ג וסי’ רס”ז ובמג”א סי’ נ”ח סק”א ובסי’ רל”ג סק”ג וסק”ד ובסי’ תס”ג סק”ג ובסי’ תנ”ט סק”ג וע”ע במעדני יו”ט שם פ”ק דברכות סי’ י’ אות ט’]. עכ”ד האמרי נועם. ויוצא מדבריו בהדיא דלדעת הגר”א סוף משמר ג’ הוא בהנץ החמה.

ויש להקשות שדבריו בקטע זה סותרים לדבריו בתחילת הדיבור, והבאתים לקמן, שכתב “והשתא כולהו משמרות צריך [לסוף זמן ק”ש של ערבית], לר”א סוף משמורה הראשונה, לחכמים אמצעית דאמצעיתא היינו חצות הלילה, לר”ג סוף משמורת האחרון שהוא עמוד השחר”. עכ”ל. ומבואר שסוף אשמורה שלישית הוא הזמן לר”ג, ועל כרחין הוא עמוד השחר, דכ”ה במתני’ רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר, ושם א”א לפרש עד הנץ החמה בשום אופן. ואולי יש ליישב בדוחק שמפרש כן לדעת רש”י ותוס’ בסוגיא דסוף משמרה ג’ הוא בעה”ש אמנם ליה לא ס”ל כן, אלא בהנץ החמה, וצ”ע.

ונעבור לדברי רבינו בביאורו לשו”ע סי’ תנ”ט דהם מעצם כתב ידו[2], דהנה כתב המג”א בחידושו המפורסם מאד בסי’ נ”ח: דסוף זמן ק”ש ג’ שעות הכא לכו”ע מנינן מעה”ש, וכן משמע בגמ’ ברכות ג’ א’ בתוס’ ד”ה למאן דגני, ובגמ’ שם ע”ב גבי הא דפריך מדוד, עכ”ל.

ולכאורה בתוס’ דילן מבואר רק דסוף משמרה ג’ הוא בעה”ש, אבל מנין שחשבון השעות לק”ש הוא מעה”ש ולא מהנץ, וכן הקשה הגר”א בביאורו לסי’ תנ”ט (ס”ב) בתו”ד: ואף גבי [סו”ז] ק”ש כן הוא [ג’ שעות מהנץ החמה], ודלא כמג”א ריש סימן נ”ח שכתב נראה לי דהכא לכו”ע מנינן מעלות השחר, והביא ראיה מתוס’ בברכות ג’ א’ ד”ה למאן, וראייתו לענין ק”ש אינה כלום משם, אבל הראיה משם הוא דחשבון ג’ משמרות של לילה הוא עד עלות השחר, עכ”ל. [ועכ”פ לעניננו כבר כאן מבואר שנקט בדעת תוס’ דחשבון המשמרות הוא עד עה”ש].

והנה האריכו האחרונים מאד, לבאר וליישב דברי המג”א, וראיותיו מתוס’ וגמ’ דברכות, ופירשו הדגול מרבבה הלבושי שרד והמחצית השקל שם [וכ”פ הגר”א ראה לקמיה], דמהתוס’ והגמ’ ביחד הביא המג”א ראיה להא דסו”ז ק”ש הוא ג’ שעות מעה”ש, דבגמ’ אמרו דר’ נתן הסובר דג’ משמרות הוי הלילה וכל משמר ד’ שעות סובר כר’ יהושע דסו”ז ק”ש בסוף ג’ שעות ביום, ומה שאמר דוד קידמו עיני אשמורות שית דלליא ותרתי דיממא כי היה קם מוקדם ב’ משמרות קודם שאר המלכים, והיינו ח’ שעות, שש שעות מחצות הלילה וב’ שעות ביום [דשעה לוקח למלכים לקום מתחילת שעה ג’ עד סופה[3]], וח’ שעות הם ב’ אשמורות. והנה תוס’ אמרו דג’ משמרות מסתיימות בעה”ש, ומאז מונים את הב’ שעות הנ”ל, ואם איתא דמונים מהנץ החמה הא הוי עוד שעה וחומש או שעה ומחצה ולא הוי תרתי דיממא אלא למעלה מתלת דיממא.

וכאמור, גם רבינו הגר”א ביאר כן בהמשך דבריו את ראיית המג”א, דבקטע הנוסף בזקנותו משנו”א ברכות[4], בסוף ביאור הגר”א לשו”ע הנ”ל, כתב: וגם הראיה שהביא מג”א בסי’ נ”ח סק”א ממש”ש ב’ שית דלילא ותרתי דיממא הוא לפי מ”ש תוס’ דהמשמרות מסיימין בעלות השחר[5].

אבל לפי מה שכתבתי שהוא שקר מפורסם, שהשש שעות [דלליא] הם מחצות הלילה ומסיימין ביום בינוני בנץ החמה וכנ”ל, מוכח להיפך דמנץ החמה חשבינן. וגם קושיית תוס’ הנ”ל ד”ה למאן מתורצת בזה שר”א לטעמיה דאמר וגומרה עם הנץ החמה דודאי ההודעה ההיא[6] אינה לזריזים כי אם למתעצלים כמ”ש [על הפסוק] הדלת תסוב על צירה [ועצל על מטתו (משלי כ”ו י”ד)] זה השוכב באשמורה אחרונה[7]. וגם לר’ יהושע [דס”ל שק”ש עד ג’ שעות] נפ”מ לותיקים, ולשאר עמא [דבירושלים שקוראים ק”ש עם הנץ החמה כמ”ש ביומא ל”ז ב’, וע”י הסימן דאשה מספרת יידעו להזדרז], ואף שזמנו מעלות השחר, מכל מקום שיעור של ג’ השעות דחשיב ר’ יהושע בגמ’ שם הוא מנץ החמה ולמעלה כדרך כל השעות דבכל מקום שהחישוב הוא מנץ החמה. עכ”ל הנוגע לעניננו.

לסיכום, דעת הגר”א בהדיא דשעות המשמרות נמנות מהשקיעה עד הנץ החמה.

ד. ונפנה כאן להביא את דברי בעל המנחת כהן, מרא דעניני הזמנים, כיון שדבריו תואמים ממש לשיטת הגר”א. שמתחילה (במאמר ב’ פרק ו’) כתב להוכיח מהסוגיא דידן דמונים זמן ק”ש כהתרומת הדשן מעה”ש עד צאה”כ, ובסוף שעה ג’ הוא זמן ק”ש, וצירף דברי התוס’ עם דברי הגמ’ בע”ב שית דלילא ותרי דיממא ממש כדברי המג”א, ושוב הדר ביה ליישב הסוגיא כדעת הלבוש שמונים ג’ שעות לפי חישוב מהנץ לשקיעה וביאר הסוגיא וז”ל:

והנה לראיה שהבאתי לדעת בעל תרומת הדשן ממה שאמרו בברכות: אי תחלת משמרות קא חשיב תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי אורתא הוא, ופירש רש”י צאת הכוכבים, וא”כ נראה שתחלת משמרה ראשונה ושעה ראשונה של הלילה היא בצאת הכוכבים. אפשר לומר לדעת בעל הלבושים שמה שאמרו אורתא הוא לאו היינו צאת הכוכבים כמו שפי’ רש”י, אלא שעת שקיעת החמה, וכי האי גונא אשכחן טובא גמרא וכההיא דפסחים שהבאתי למעלה, ורש”י עצמו פירש שם שאורתא הוא שקיעת החמה. וא”כ תחלת משמרה ראשונה ושעה ראשונה של הלילה היא בשקיעת החמה. ואע”פ שזמן קריאת שמע של ערבית אינו אלא עד צאת הכוכבים, היינו משום דקודם זה לא הוי זמן שכיבה ואין בזה דוחק שהרי לא אמרו שזמן קריאת שמע מתחיל בתחלת משמרה ראשונה אלא שזמנה משעת צאת הכוכבים ונמשך זמנה עד סוף האשמור’ הראשונה לדעת רבי אליעזר שהוא שליש הלילה מן השקיעה עד הזריחה, ואין כל המשמרה הראשונה שהן ד’ שעות זמן קריאת שמע של ערבית אלא בלבד משעת צאת הכוכבים עד סוף האשמורת הראשונה שהן ג’ שעות פחות חומש שעה [א”ה. כיון דיש לפחות 72 דק’ מהשקיעה הראשונה עד צאה”כ דר”ת לקריאת שמע של ערבית].

וכן קודם משמרה אחרונה שהיא בשעת הנץ החמה מתחיל זמן קריאת שמע של שחרית משיכיר בין תכלת לכרתי לדעת רבי אליעזר, ולדעת אחרים משיכיר את חבירו הרגיל אצלו קצת ברחוק ד’ אמות, משום שכבר הוא זמן קימה. ונמשך זמנה לדעת רבי יהושע עד ג’ שעות ביום שכן דרך מלכים לעמוד בג’ שעת ולדעת רבי אליעזר עד הנץ החמה שהיא תחלת משמרה ראשונה ושעה ראשונה של היום משום שכבר קמו רוב בני אדם ולא הוי זמן קימה.

והנה לפ”ז מה שאמרו סוף משמרה אחרונה סימנא למה לי יממא הוא, צריך לומר דהיינו בשעת הנץ החמה שהוא תחלת יומה של חמה. ואף שאמרו למאי נפקא מינה למקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל כי שמע אשה מספרת עם בעלה ליקום וליקרי, ואם סוף משמרה אחרונה היא בשעת הנץ החמה איך יקרא אז את שמע אם כבר עבר זמנה לדעת רבי אליעזר, אפשר לומר שמה שאמרו שבסוף משמרה אחרונה אשה מספרת עם בעלה אינו בסופה ממש אלא סמוך לה, ולכן מי שישן בבית אפל כשישמע שהאשה מתחלת לספר עם בעלה ידע שבודאי כבר הוא סמוך (לשקיעת) [לזריחת] החמה, ושכבר הגיע זמן קריאת שמע קודם לכן ואז יקום במהרה ויקראנה קודם שיעבור זמנה.

וכן נראה שפירש רש”י שכתב אשה מספרת עם בעלה כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משנתם והשוכבים יחד מספרים זה עם זה עכ”ל, הנה שכתב שקרוב ליום בני אדם מספרים זה עם זה לא בתחלת היום ממש[8].

והשתא ניחא מה שהקשו התוספות איך אמרו כיון שאשה מספרת עם בעלה ליקום וליקרי והלא בעלות השחר עדיין לא הגיע זמן קריאתה לדעת רבי אליעזר, ולפי מה שפירשנו שמה שאמרו יממא הוא היינו סמוך (לשקיעת) [להנץ] החמה אתי שפיר כי אף שכבר הגיע זמן קריאתה קודם לכן משעה שמכיר בין תכלת לכרתי מכל מקום עדיין הוא זמן קריאה עד שתנץ החמה, הלכך כשישמע אשה מספרת עם בעלה ליקום וליקרי מיד קודם שיעבור זמנה שהוא לאחר הנץ החמה. ולדעת רבי יהושע שסובר שזמנה מן התורה הוא עד ג’ שעות ביום יש לו זמן הרבה לקרותה אחר שיקום.

וסיים שם: שבדברים של דברי סופרים נראה לי שראוי לנהוג כדעת בעל הלבושים בין לקולא בין לחומרא, לפי שדעת זו נראית יותר אמיתית כמו שהוכחתי למעלה. עכ”ל.

היוצא מדבריו דזמני המשמרות שהם מדברי סופרים יש לנהוג בחשבון השעות כהלבוש דמונים זמני המשמרות מהשקיעה להנץ החמה.

ה. ונברר כעת דעת הגר”א בזמן סוף משמרת שניה.

דהנה כתב רבינו באמרי נועם על תירוץ הגמ’ השני דסוף משמרות חשיב: ואב”א כולהו סוף משמורת קחשיב, ר”ל המשמר הראשון והאחרון חושב הסוף שלהם, אבל משמר האמצעי קאי כדאמר בתחלה אמצעית דאמצעיתא, ומשום דחצות לילה שהוא עת רצון הוא מפורסם בכל ספרי הקבלה ובזוהר על כן צריך לפרש כן. והשתא כולהו משמרות צריך, לר”א סוף משמורה הראשונה, לחכמים אמצעית דאמצעיתא היינו חצות הלילה, לר”ג סוף משמורת האחרון שהוא עמוד השחר.

ומכאן מבואר דס”ל לרבינו גם לתירוץ השני דאין משמעות לסוף אשמורה שניה, רק לאמצעיתה שהוא זמן חצות. והוא דלא כהרא”ש והטור והשו”ע הנ”ל. ויש לציין לשיטת רבינו הגר”א את סוף אשמורה א’ שעתיים קודם חצות, וחצות, וסוף אשמורה ג’ שהוא בסוף הלילה. והנה ללא קשר להנ”ל מצינו לכאו’ דבר תימה בביאור הגר”א  לשו”ע סי’ א’, ע”ד מרן בשו”ע דהמשכים להתחנן יכוון לשעות שמשתנות המשמרות, וז”ל: דחמור נוער [כו’[9]], וכלבים צועקים עד חצות, ובסוף

[1] נראה דכוונתו ליישב שהרי לר”א סוף זמן קריאת שמע הוא בהנץ החמה כמבואר בברכות ט’ ב’, ועכצ”ל שיספיק ק”ש לפני הנץ. וכן ביאר בהרחבה במנחת כהן, הובא בסמוך.

[2] ולא מכתבי תלמידים כהאמרי נועם, אם כי גם הנכתב כאן חלקו הוא משנות אליהו שגם הוא מכתבי התלמידים, ועכ”פ אפשר שהוא כתבם בעצמו בזקנותו, כן נראה מסגנון לשונו הקצרה, ועיין בהערה הבאה.

[3] וכלשון רבינו בשנו”א (ברכות פ”א מ”א): והא דקאמר דוד קידמו עיני אשמורות וכתיב חצות לילה אקום, היינו שית דלליא ותרתי דיממא, כי בשעה שלישית אז עומדין שאר מלכים דהיינו מתחלת שלישית עד סוף הן עומדין, ולכן זמן ק”ש של שחרית עד סוף שעה שלישית כי עדיין לא קמו כל המלכים עד סוף השעה, וקרינן זמן קימה אבל דוד היה משבח את עצמו שעמד קודם המלך הראשון שעמד תחילת שעה שלישית בשני אשמורות.

[4] כידוע, על פי הגהות “חילופי גירסאות עפ”י כת”י” שחובר ע”י הרה”ג רא”א קליינערמאן ז”ל שעמל הרבה בהעתקת ובירור כתי”ק הגר”א ז”ל ונדפסו בסוף מסכת סנהדרין בש”ס וילנא, כתב שם שדברי רבינו בסי’ תנ”ט סק”ה המיישבים את השיטה שאורך מיל הוא י”ח דקות הוסיף המעתיק עפ”י מה שכתב רבינו בשנות אליהו ריש ברכות דחידש בעת זקנותו מה דליתא בעצם כי”ק על שו”ע, וסיים שם ולא יפה עשה המעתיק שהציג דברים שסותרים לכאן כאילו בדבור אחד נאמרו.

[5] כאן מפרש בהדיא רבינו את ראיית המג”א כביאור האחרונים הנ”ל, דהוא ראיה מהגמ’ לדעת התוס’, וכן כתב לבארו הדמשק אליעזר, וז”ל: וע”ז כתב רבינו דאה”נ דלהתוס’ יש ראיה מהא דאיתא דשיתא דליליא ותרתי דיממא הוי ב’ משמרות ש”מ דחשבינן הג’ שעות מעלות השחר, דאל”כ הרי מה שמעלות השחר עד הנץ החמה הוי יותר מן ב’ משמרות כנ”ל, אך רבינו מדחה דברי התוס’ דגם הג’ משמרות יש לחשוב מן תחלת שקיעה עד הנץ החמה, וא”כ השש שעות מחצי הלילה יומשך עד הנץ החמה, ושפיר עולה עם הב’ שעות שמהנץ החמה ולמעלה לב’ משמרות, ואדרבה יש ראיה משם דהג’ שעות דק”ש הוא מהנץ החמה דאל”כ כיון דהשש שעות דלילה לפי שיטת רבינו יכלו בנץ החמה כמו דהוי לילה בכל מקום, א”כ כשנחשוב בק”ש הג’ שעות מעלות השחר אז יחסר מב’ משמרות מה שמעלות השחר עד הנץ החמה.

ויש לציין דהחזו”א (סי’ י”ג סק”א ד”ה והמ”א) דחה ראיית המג”א מתוס’, ויש בזה שינוי מדברי הגר”א, דלהגר”א מבואר ששיטת תוס’ כשיטת המג”א אלא שהגר”א חולק על שניהם, ולהחזו”א שם אין להוכיח מתוס’ כהמג”א עיי”ש ואכ”מ. ועכ”פ הנושא הוא רק לענין סוזק”ש אי מנינן מעה”ש או מהנץ, אבל לכו”ע דעת תוס’ דסוף משמר ג’ בעלות השחר.

[6] פי’, הסיבה שאמרה הגמ’ לדעת את סוף זמן האשמורה השלישית, והיא, “למקרי ק”ש למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן ק”ש אימת, וכיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי”, הודעה זו היא למתעצלים, כי הזריזים כבר קמו וקראו לר”א בזמן משיכיר, דהוא כשעה קודם הנץ, והמתעצלים ששהו על מיטתם, קוראים בסוף זמן ק”ש והוא לר”א בהנץ.

[7] פי’ לאדם זה ההודעה היא שיזדרז לקרוא תיכף לפני שיחלוף סוף זמן ק”ש שלר”א הוא בהנץ החמה, כמ”ש וגומרה עד הנץ החמה. ומה שלתוס’ הוא זמן הקימה למזדרזים לקרוא, עד שהקשו והרי סוף האשמורה הוא בעה”ש ועוד לא הגיע זמנה משעלה עה”ש עד משיכיר, לרבינו הוא בהיפך שכיון שסוף אשמורה ג’ הוא בהנץ החמה, ההודעה היא לעצל להזדרז מאד ולקרוא לפני שתנץ החמה ויחלוף זמן קריאתה, וראה לעיל באמרי נועם שמבאר שצ”ל שזמן הסימן הוא כמה רגעים לפני הנץ, וכן ביאר המנחת כהן.

והנה לשון רבינו: “כמ”ש הדלת תסוב על צירה [ועצל על מטתו (משלי כ”ו י”ד)] זה השוכב באשמורה אחרונה”, נראה איזו דרשת רבותינו, ולא נמצא בלשון הזו, אמנם כוונתו לדרשתם באבות דרבי נתן (פכ”א): שינה של שחרית [המוציאה את האדם מן העולם] כיצד, מלמד שלא יתכוין אדם לישן עד שתעבור עליו זמן קריאת שמע שאם ישן עד שתעבור עליו זמן קריאת שמע נמצא בטל מן (התורה) [הגהת הגר”א: הקריאת שמע] שנאמר הדלת תסב על צירה ועצל על מטתו. ע”כ. פי’, דלר”א הישן באשמורה האחרונה ולא קם עד סופה דהיינו הנץ, הפסיד וביטל את מצוות ק”ש.

[8] ואמנם בדעת רש”י עצמו הסובר דהמשמרה מסתיימת בעה”ש אי אפשר לפרש כדברי רבינו, רק כתירוץ תוס’ דאדרבה יש זמן מעה”ש עד משיכיר שהוא תחילת זמן ק”ש לר”א. וראה לעיל ד”ה א”ה בדברי המגיה לאמרי נועם שעמד בזה.

[9] נוסף ע”פ ביאור הגר”א מכת”י הנדפס בישורון ד’, דחמור נוער הוא עד סוף אשמורה ראשונה בלבד, וראה בהערה הבאה.